נדיר מאד לראות סרטים שמתעסקים בכתיבה, נדיר עוד יותר לראות סרטים שעושים את זה טוב מאד.
לגאס ואן סנט יש מגע מאד יחודי של מי שכמעט והתרגל להיות יוצר של קולנוע עצמאי שניה אחת בדיוק לפני שאומץ בחום על ידי הממסד האמריקאי ההוליוודי. "אידהו הפרטית שלי" to die for וסרטו הקומונטיקטיבי ביותר "סיפורו של וויל הנטינג"-כל אלו הקנו ליוצר הזה מעמד איכותי במיוחד בשנים האחרונות והוא מצליח כעת למשוך לסרטיו כוכבים גדולים במיוחד.
בבסיס הסרט היפה הזה עומד ככל הנראה סיפור התבודדותו המסתורית של די גי סאלניג'ר מחבר "התפסן בשדה השיפון", שכתב בגיל צעיר מאד את אחד הספרים החשובים של המאה ונעלם לבלי שוב. כבר ידוע שהוא חיי בעיירה שלווה שכלשהיא בארה"ב אבל האיש מסרב בעקשנות לפרסם כתב יד נוסף שלו או לחלוק עם מישהו חלק מחייו. לא ניתן להשיג שום ראיון שלו במדיה מזה כמה עשורים טובים וסיפורו של האיש המוכשר הזה מסקרן רבים מאד.
נדמה שהסרט הזה עוסק בעיקר בשאלת מה היה קורה אילו. מבלי לפגוש את התסריטאי סביר מאד להניח שהוא מעריץ גדול במיוחד של "התפסן בשדה השיפון" ועונה להגדרה של עוד מעריץ גדול במיוחד של סאלינג'ר.
הוא ממקם את גיבורו, פורסטר באותה פוזיציה היסטורית בה נמצא סאלינג'ר. פורסטר הוא סופר מתבודד שפרסם רומן מופת אחד ומפחד להתמודד עם העולם כפי שהוא כיום. מי שמצליח לחדור את מעטה המסתוריות שלו הוא צעיר כושי מוכשר בכתיבה ובכדור סל המצליח לסקרן אות, למשוך את תשמת ליבו ובדרך ארוכה ומפותלת להחזיר אותו למסלול חייו שנעצר.
די במפתיע כמעט, שון קונרוי בתפקיד הסופר המתבודד הוא כמעט הדמות הלבנה היחידה בסרט. הסרט ממוקם בהארלם של היום, אותה ממשיך לחיות פורסטר [קונרוי] כפי שנראתה בשנות החמישים והארבעים של המאה. מקום שלא היה שייך לגזע או לבריוני רחוב.
הצעיר הכושי שובה את ליבו של פורסטר בעיקר מכיוון שהוא מזהה בכתיבתו איכות גבוהה מאד- שקרובה ככל הנראה לזו שלו כשהיה צעיר.
הסיפור הזה מרתק מאד, והוא עשוי בחן רב במיוחד. התסריט נזהר שלא לגלוש לבנאליות ומצליח במשימה הזו כמעט לאורך כל הסרט.
כל מה שמיותר במתיחות הבין גזעית, והקריאה לשוויוניות מוצגים באופן נטול מניירות ואפילו נוגע ללב.
גאס ואן סנט מעביר את המסר שלו בצורה שהיא הפוכה מאד לזו של ספייק לי, לא באלימות ולא על ידי שריפת דגלים. אני לא זוכר בשנים האחרונות במאי לבן שבחר לעשות סרט שלא רק נושאו הוא הסובלנות הגזעית אלא המיקום הגאוגרפי שלו הוא אולי המוצהר ביותר: הארלם. נדמה שזה גם מפתיע את מרבית הצופים.
גאס ואן סנט לא נראה מנוכר לרגע אחד לסביבה אותה הוא מנסה לתאר והוא נותן זמן מסך רב לגיבורי המשנה והאוירה שלו באופן שתורם לעלילה ולמיזנסצינות ולא נראה מעושה אפילו לרגע אחד.
אין ספק שמי שחשב שלספייק לי יש איזו בלעדיות בנושא הבין גזעי יהיה מופתע במיוחד מרמת הכנות שעולה מהרחוב ההארלמי של גאס ואן סנט.
שון קונרוי נראה לי מרוצה במיוחד בראיון לקידום המכירות של הסרט ולאחר הצפייה בו הבנתי מדוע. כבר שנים שקונרוי לא התמודד עם תפקיד ראוי והגיע זמנו להפסיק ולצבוט לנערות באחוריהן ולנסות ולקבל תפקידים שהם איך לומר יותר לגילו. הוא עושה את תפקידו כאן בהרבה מאד רגש וללא עודף פומפוזיות כהרגלו ומגיש מה שנהוג לכנות הופעה מאופקת ומרגשת. ללא ספק הטובה ביותר שלו בעשור האחרון.
עוד בסרט אנה פקווין הילדה מהפסנתר שהתבגרה מעט ומראה שגם היא בדומה לכרטיסטינה ריצ'י , קריסטין דאנסט ונטלי פורטמן שתעשה את זה לא רע בכלל כמתבגרת.
כדאי מאד- לבעלי עניין בכתיבה מזומנת הנאה נוספת.
לגאס ואן סנט יש מגע מאד יחודי של מי שכמעט והתרגל להיות יוצר של קולנוע עצמאי שניה אחת בדיוק לפני שאומץ בחום על ידי הממסד האמריקאי ההוליוודי. "אידהו הפרטית שלי" to die for וסרטו הקומונטיקטיבי ביותר "סיפורו של וויל הנטינג"-כל אלו הקנו ליוצר הזה מעמד איכותי במיוחד בשנים האחרונות והוא מצליח כעת למשוך לסרטיו כוכבים גדולים במיוחד.
בבסיס הסרט היפה הזה עומד ככל הנראה סיפור התבודדותו המסתורית של די גי סאלניג'ר מחבר "התפסן בשדה השיפון", שכתב בגיל צעיר מאד את אחד הספרים החשובים של המאה ונעלם לבלי שוב. כבר ידוע שהוא חיי בעיירה שלווה שכלשהיא בארה"ב אבל האיש מסרב בעקשנות לפרסם כתב יד נוסף שלו או לחלוק עם מישהו חלק מחייו. לא ניתן להשיג שום ראיון שלו במדיה מזה כמה עשורים טובים וסיפורו של האיש המוכשר הזה מסקרן רבים מאד.
נדמה שהסרט הזה עוסק בעיקר בשאלת מה היה קורה אילו. מבלי לפגוש את התסריטאי סביר מאד להניח שהוא מעריץ גדול במיוחד של "התפסן בשדה השיפון" ועונה להגדרה של עוד מעריץ גדול במיוחד של סאלינג'ר.
הוא ממקם את גיבורו, פורסטר באותה פוזיציה היסטורית בה נמצא סאלינג'ר. פורסטר הוא סופר מתבודד שפרסם רומן מופת אחד ומפחד להתמודד עם העולם כפי שהוא כיום. מי שמצליח לחדור את מעטה המסתוריות שלו הוא צעיר כושי מוכשר בכתיבה ובכדור סל המצליח לסקרן אות, למשוך את תשמת ליבו ובדרך ארוכה ומפותלת להחזיר אותו למסלול חייו שנעצר.
די במפתיע כמעט, שון קונרוי בתפקיד הסופר המתבודד הוא כמעט הדמות הלבנה היחידה בסרט. הסרט ממוקם בהארלם של היום, אותה ממשיך לחיות פורסטר [קונרוי] כפי שנראתה בשנות החמישים והארבעים של המאה. מקום שלא היה שייך לגזע או לבריוני רחוב.
הצעיר הכושי שובה את ליבו של פורסטר בעיקר מכיוון שהוא מזהה בכתיבתו איכות גבוהה מאד- שקרובה ככל הנראה לזו שלו כשהיה צעיר.
הסיפור הזה מרתק מאד, והוא עשוי בחן רב במיוחד. התסריט נזהר שלא לגלוש לבנאליות ומצליח במשימה הזו כמעט לאורך כל הסרט.
כל מה שמיותר במתיחות הבין גזעית, והקריאה לשוויוניות מוצגים באופן נטול מניירות ואפילו נוגע ללב.
גאס ואן סנט מעביר את המסר שלו בצורה שהיא הפוכה מאד לזו של ספייק לי, לא באלימות ולא על ידי שריפת דגלים. אני לא זוכר בשנים האחרונות במאי לבן שבחר לעשות סרט שלא רק נושאו הוא הסובלנות הגזעית אלא המיקום הגאוגרפי שלו הוא אולי המוצהר ביותר: הארלם. נדמה שזה גם מפתיע את מרבית הצופים.
גאס ואן סנט לא נראה מנוכר לרגע אחד לסביבה אותה הוא מנסה לתאר והוא נותן זמן מסך רב לגיבורי המשנה והאוירה שלו באופן שתורם לעלילה ולמיזנסצינות ולא נראה מעושה אפילו לרגע אחד.
אין ספק שמי שחשב שלספייק לי יש איזו בלעדיות בנושא הבין גזעי יהיה מופתע במיוחד מרמת הכנות שעולה מהרחוב ההארלמי של גאס ואן סנט.
שון קונרוי נראה לי מרוצה במיוחד בראיון לקידום המכירות של הסרט ולאחר הצפייה בו הבנתי מדוע. כבר שנים שקונרוי לא התמודד עם תפקיד ראוי והגיע זמנו להפסיק ולצבוט לנערות באחוריהן ולנסות ולקבל תפקידים שהם איך לומר יותר לגילו. הוא עושה את תפקידו כאן בהרבה מאד רגש וללא עודף פומפוזיות כהרגלו ומגיש מה שנהוג לכנות הופעה מאופקת ומרגשת. ללא ספק הטובה ביותר שלו בעשור האחרון.
עוד בסרט אנה פקווין הילדה מהפסנתר שהתבגרה מעט ומראה שגם היא בדומה לכרטיסטינה ריצ'י , קריסטין דאנסט ונטלי פורטמן שתעשה את זה לא רע בכלל כמתבגרת.
כדאי מאד- לבעלי עניין בכתיבה מזומנת הנאה נוספת.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
